<h1>רבינו ירוחם מישרים נכ"ו ח"ג</h1>
<h2>דף ה:</h2>
הבא ליפרע מן היתומים אפילו קטנים תוך זמנו כלומר שמת אביהן קודם שהגיע זמן הפרעון נפרע שלא בשבועה ולא חיישינן לפרעון דלא עביד איניש דפרע תוך זמניה וכמו דלא חיישינן לפרעון כך לא חיישינן להתפסת צררי תוך זמנו ולפיכך נפרע מהם שלא בשבועה בין מיתומים קטנים בין מגדולים ונזקקין מנכסיהם מאחר שמת לוה תוך זמנו של הפרעון שקבע לו דחזקה דלא פרע איניש תוך זמנו. ואם בא ליפרע אחר זמנו חוששין לצררי ואינו נפרע עד שיגדלו שמא יביאו ראיה שהתפיס צררי. בתרא כתובות.
<h2>דף ז:</h2>
שטר חוב של יתומים קטנים והלה מוציא שובר לא מגבא מגבינן ביה משום שובר ולא מיקרע קרעינן ליה עד שיגדלו שמא יביאו ראיה שהוא מזוייף מאחר שלא הראהו בחיי אביהן. וכתב הרב רבי יוסף הלוי ואפילו לא הגיע זמן השטר כשמת אביהן עדין יש לנו לומר דאם אית' דהיה שובר מעליא היה לו להוציאו בחיי אביהן ולהזמינו לב"ד לכפותו שיקרע השטר ויש מפרשי' שכתבו דוק' כשהגי' זמן פרעון השט' בחיי אביהן ותבעו אביהן לדין ולא טען יש לי שובר. ומ"מ אם מעידי' על חתימות העדים קרעינן ליה לשטר' דאע"ג דיתומים קטנים כמאן דליתנהו דאמו ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל די' כב' ק"ל שמקיימי' שט' שלא בפני בעל דין בתר'.
<h2>דף לג.</h2>
יתומי' שלקחו לית ביה משו' דינ' דב' מצר' מצי'. אי' נפרעי' מן היתומי' אלא בשבוע' אפילו גדולים ואפילו נולד הבן אחר מיתת אביהן ואם נפר' שלא בשבועה מנדין אותו עד שישבע ואם אמר האב בשע' מית' שאינו פרוע נוטל בלא שבועה. אחר שהגדילו נפרעין מהם בין מלוה בשטר בין מלוה על פה שהיו לו עדים שהלוה לאביהן. בתרא וברשב"ם שבועות. כתבו התוס' על ההיא דרב' בר שרשום דנפק עליה קלא דקא אכיל דיתמי דכל מקום שיש מגו גובה מיתומים קטנים וכמו כן בכל מקום שיש חזקה החזקה עדיפא ממיגו עד כאן. פי' גובה מן היתומים שכתבתי לא להוציא מידם אלא להעמי' קרקע ביד המחזיק.
בעל חוב שנמצאו ביד הלוה אחר מיתתו אותן מטלטלין שנתן ללוה אינו גובה בלא שבועה אף על גב דבכתובתה אמרינן דגובה בלא שבועה כך כתב הראב"ד וה"ר יונה וה"ר יוסף בן פליט וכן תדין בכל משכנתא שלא החזיק בה המלוה בחיי לוה אין יכול להחזיק בה אחר מיתתו אפי' הגי' זמנו לירד בה אלא בשבועה וכן הדין בחיי הלוה אם אמר לו אשתבע לי שלא נפרעת מהאי שטר אבל אם המשכונה מוחזק' ביד המלוה בחיי הלוה נפרע שלא בשבועה דכמאן דגבי' לו בחובו דמי' כן דנו הזקנים שלפניו ועושין מעשה תמיד בעירנו ע"כ לשון ה"ר יוסף בן פליט ז"ל. ואם היתומים קטני' צריך עיון אם מגבינ' לו חובו מן המשכונה המוחזקת ביד המלוה. והורו הגאונים שכל מלוה על המשכון לא יפרע אלא בשבועה מיתומים קטנים אפילו בטענת שמא ואפילו החזיק בחיי אביהן וכבר כתבתי בדיני קרקע בחלק שני כי קרקע אפילו באיניש דעלמא אינו יכול לטעון כך וכך יש עליו אפילו מטעם מגו דיכול לומר לקוחה הוא בידי. ומוכח מעובדא דרבא בר שרשום בבתרא דאפילו החזיק בקרקע בחיי אביהן וטוען כך וכך יש לי על אביהן מחזירין הקרקע ליתומים ולכשיגדילו יטעון עמהם. ואם טען שבתורת משכונה באת לידו והיה בענין שיכול לטעון לקוחה היא בידי נאמן לומר כך וכך יש לי עליו וכל שכן אם ידוע לנו שבתור' משכונ' באת לידו דלא מפקינן מיניה בין מלוה בשטר בין מלוה על פה ואם הוא בענין שאין יכול לטעון לקוחה היא בידי כמו שכתבתי בח"א מחזיקין הקרקע וכשיגדילו יטעון עמהם. ומי שאכל קרקע של יתומים ואמר לפירות ירדתי והוא לענין שהיה נאמן אם היה איניש דעלמא ביתומים נאמן בשבועה אפי' טוענין יתומין שמא. ואם תפס מעות שהניח אביהם בלא עדים וטוען כי כך היה חיי' להם אביהם לא מפקינן מיניה ואינו צריך שבועה ואפי' ביתומים קטנים ואם תפש בעדים אם יש לו שטר אין מוציאין ממנו אלא משביעי' אותו ואם תפש מטלטלי' והם בעין נותני' אותו ביד שליש עד שיגדלו יתומים ונשבע ונוטל וכן כתב הרב רבינו יונה. ודוקא דטוען שהוא תופשם עתה בשביל מה שחייב לו האב ולא משכנן לו האב אבל אם טען שאביהם משכנן לו לא (מפקיד) [מפקינן] מיניה כלל אלא נשבע ונוטל.
<h2>דף מא.</h2>
יורש אינו צריך טענה בחזקת קרקע לומר אתה מכרתה או נתת לאבי כמו מחזיק אחר אבל צריך להביא ראיה שהוחזק בה אביו יום אחד והוא שהחזיק שלשה שנים. וכתב הרמב"ן ואם הביא ראיה שדר בה יום אחד ושהחזיק הוא שני חזקה אינו צריך עדי ירושה כמו לוקח שאין צריך עידי מכירה. ועוד פשוט שאם הביא ראיה שנראה מורישו באותו קרקע יום אחד אינה ראיה שמא הלך לראות' ולא קנאה ואפילו מדד ארכה ורחבה בתרא. החזיק האב שנה והבן שתים או בהפך או האב שנה והבן שנה ולוקח מהבן שנה הרי זו חזקה יש מפרשים דוקא שהבן גדול אבל קטון אין אכילת קטן כלום וי"מ דאין לחלק וכן עיקר וכן כתב הרמב"ן והרשב"א. ועוד פשוט ולוקח שלקחה בשטר דוקא שיש לו קול (ובחזקת קרקעות כתבתי בדין שלש לקוחות) בתרא. אכלה המחזיק בפני האב שנה בפני הבן שנה ובפני לוקח מן הבן שנה שמכר לו הבן כל שדותיו שיירש מאביו סתם הרי זו חזקה מאחר שלא מיחו. ואם הבן מכר ללוקח בפירוש זה השדה שביד המחזיק אין לך מחאה גדולה מזו כיון שיש לה קול שבשביל זה הוא מוכר המכר. פי' וכל זה מיירי בבן גדול שאם היה קטן כבר קיימא לא אין מחזקין בנכסי קטן אפילו הגדיל בתרא. ראובן שמכר לשמעון פרדס ומת שמעון ואחר כמה שנים יצא שטר מתנה שנתנו ראובן לבנו חנוך קודם המכירה כתב הרא"ש בתשובה טוענין ליורשי שמעון כי חזר שמעון וקנאה מחנוך ומטעם חזקה כי אין היורשין צריכין לא טענ' ולא ראיה ולא שבוע' אלא לברר שהמוריש שלהם החזיק בפרדס בחייו יום א' כל שכן אם יש עדים שהחזיק בה יותר ונאמר כי חנוך חזר ומכרה לו כיון ששתק כל ימי חיי שמעון ע"כ. תשובה לגאונים יעק' נתן כל נכסיו לשמעון בנו במתנת בריא ומת הבן בחיי אביו והיה לו ליעקב בן אחר שמו ראובן ומת יעקב ונתן במתנת שכיב מרע כל נכסיו לבתו דינה ונפטר לבית עולמו ואחר שנפטר החזיקה דינה בקרקעותיו ומתה ובאו יורשים קטנים והחזיקו בקרקעו' לאחר פטירתה ובאו היתומים למוכרן והוצי' ראובן בנו של יעקב שטר המתנה שנתן יעקב לשמעון אחיו ושטר מתנה אחר' שעשה שמעון לראובן וטען שהנכסים שלו ושלא כדין החזיקה דינה אחותו ובניה אחריה ויורשי דינה טוענין שהנכסים מאמן או מחמת מתנת יעקב אביהם שנתנם לה או מחמת שמא לקחתם מראובן אחיה והחזיק אחר כך תשובה הדין עם יורשי דינה שכל יורש כך טענתו בשמא וכך טוענין לו ולא בבריא ואם הרא' בכתב וחתימת ידו של אחיו שנתן כל זכותו בענין כזה טוענין ליורש שאין צריך עדים בזה וגם בית דין טוענין בשבילם כל מה שיכולי' הן לטעון דלא איברו סהדי אלא לשקרי.
<h2>דף מד:</h2>
עשה שורו אפותיקי ומת בעל חוב אינו גובה ממנו כך כתבו התוספות ויש מפרשים שכתבו דגובה ואף על פי שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלי יש נפקותא בין אלו השני פירושים כגון שכתבו בשט' חוב מטלטלי אגב מקרקעי שיש לו דין קדימה כמו בקרקע כמו שכתבתי בגביית חוב ולפי התוספות אם הם שני בעלי חובות האחד אפותיקי ולא כתב מטלטלי אגב וכו' והוא מוקדם ולאחר כתוב בו מטלטלי אגב וכו' והוא מאוחר נותנין אותו למאוחר כי לראשון אינו משועבד אלא מכח תקנה ולפיכך האחד גובה אותו בעל אפותיקי מאחר שמשועבד לו מן הדין וכן אם הם שוי' בזמן יחלוקו.
<h2>דף ע:</h2>
טוענין ליתומים הדיינים ואם יש שם אפוטרופוס ממתין הדיין אם יטעון אותו תחלה האפוטרופוס כל דבר שיהיה אביהן יכול לטעון בדבר מצוי כגון בפקדון שמא החזיר או שמא לקח או משטה היה בך אע"ג דאין טוענין אותו לגבי יתומים אם לא יטעון הוא ליתומים טענינן זולתי ממה שאמר בשעת מיתה דאין אדם משטה בשעת מיתה אבל אם טען מפקיד סימן והביא עדים גם מהסימן שהעידו שבכלי זה סימן כזה שהוא טוען מפקיד ביד אביהן מוציאין בית דין הכלי להראות לעדים הסימן ומחזירין ואף על גב דאם היה אביהם קיים היה יכול לומר לקחתיו אחר כך מינך והיה נאמן מטעם מיגו דיכול לומ' החזרתיו לך כל זמן שלא ראהו עתה בידו אף על פי שיביא עדי' שהפקיד אצלו כי בעינן עדים כאשר כתבתי בחזקת טלטלי עם כל זה ליתומים לא טענינן בפקדון שמא בפקדון לקחה שהוא דבר שאינו מצוי ואין טוענין ליתומי' בדבר שאינו מצוי אם כן הוה ליה כעדים וראה ומוציאין כמו שכתבתי ואם הן יודעין שבא ליד אביהן בתור' פקדון אינן נפטרין בטענת שמא חזר ולקחה דאינהו הוה כעדים וראה. קמא בתרא סנהדרין מציעא כתובות גטין. מי שהוציא שטר על היתומים או שבא ליפרע שלא בפני לוה ואינו מקויי' יש מי שכתב שלא נטעון בעבורם מזוייף הוא כי הוא מילתא דלא שכיחא ולא טענינן להו ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו. והתוספו' כתבו כי טענינן להו מזוייף הוא עד שיקיימנו וכן בא ליפרע שלא בפני לוה וכן עיקר.
שטר על יתומים מחצה מלוה ומחצה פקדון אינו גובה מחצה פקדון דטענינן להו שמא החזיר אביהם דהמפקיד אצל חבירו בשטר אין צרי' להחזיר לו בשטר. כתב הרא"ש שלא ישבעו יתומים על מחצה פקדון שבועה שלא פקדנו פיר' זה השטר הוא הנקרא שטר כיס כלומ' שטר מעסק שנתנו לו להתעסק למחצי' שכר ומסתמא הוי מחצה מלוה ומחצה פקדון אף על גב דלא פי' בתרא. בכל מקו' שאמרנו שנשבעין יתומים שלא פקדנו אבא אינו כי אם בשטר שרוצין לגבות או בכל דבר שרוצין להוציא מאחרים אבל בממון שהן מוחזקין ואביהן בחייו היה נשבע עליו אין נשבעין עליו כלל כך מוכח מהתוספות ומהרא"ש.
לשון הרמב"ם ז"ל בשותפין [פ"ט ה"ג] הורו רבותינו שאם מת השותף האחד אין היורש יכול להשביע שותפו של אביו בטענת ספק שהרי אינו יודע הדבר שחשדו אביו בודאי כדי שיחשוד אותו זה היורש בשתי כסף שהן שתי מעין ויש מי שהורה שמשביע אותו היורש בטענת שמא וכזה ראוי לדון שהרי היורשין משביעין האשה שנעשית אפטרופא בחיי בעלה וה"ה לכל אותן שנשבעין בטענת שמא כגון אריסין וכיוצא בהן. שותף המתעסק במעות שנתן לו בעל הבית ומת מתעסק והוציא שטר העסק על היורשי' אינו גובה מהם אלא מחצה כי מחצה נעשית מלוה עליו והמחצה האחר פקדון כמו שכתבתי בדיני רבית בח"ג והוה ליה כמו שטר היוצא על היתומים מחצה מלוה ומחצה פקדון שכתבתי למעלה שאינו גובה אלא מחצה מלוה וזהו שטר עסק היוצא על היתומים ואם יש לו ראיה שאלו המטלטלין הן מן העסק נוטלן בלא שבועה ואין ב"ח המתעסק ולא כתובת אשה נוטל מהם זולתי מן הריוח שיגיע לחלק המתעסק וכן כתב הרמב"ם בגמרא בתרא.
<h2>דף קנז.</h2>
האידנא דגבי ב"ח ממטלטלי כופין היתומין לפרוע חובת אביהן אפילו אין להם קרקע ומבריחין המטלטלין או תולין אותן בגוי בתרא. יורש שאמ' איני נוטל ואיני נותן כלומר איני נוטל ירושה ואיני רוצה לפרוע חובות מורישי אין שומעין לו אלא הנכסים בחזקתן מיד שמת מורישו ויטרח בעל כרחו ויפרע כמו מקבל מתנה אחר שקבלה דאינו יכול לומר אי איפשי בה כי דוקא בבכור שהוא מתנה יכול לומר כן כמו שכתבתי בח"ב אבל לא בחלק פשוט כך כתב בן מאגש על ההיא דבכור. כופין יתומים גדולים לפרוע חובות אביהם וכ"ש לוה עצמו שמכין אותו עד שתצא נפשו כלומר עד שירצה לפרוע בין יש לו קרקע בין טלטל אבל יתומים גדולים כופין דוקא כשיש להם קרקע ואם אין להם קרקע ומבריחין מטלטלין או תולין אותן בגוי אין כופין. וכתב הר"מ במז"ל [מלוה ולוה פי"א הי"א] כבר תקנו גאוני' אחרונים כולם שיה' ב"ח גובה מטלטלין מן היורשין וכן דנין ישראל בכל בית דין שבעולם אבל במערב היו כותבין בשטרי חובות שיגבה מן המטלטלין ומן הקרקע בין בחייו בין אחר מותו ונמצא גובה על תנאי זה יותר מן התקנה סייג גדול עשו בדבר שמא לא ידע הלוה בתקנה זו ונמצא ממון יתומים גובה שלא כדין שאין כח בתקנת אחרונים לחייב בה יתומים בתרא. כתב הרמב"ם ז"ל [מלוה ולוה פט"ז ה"ה] שאם מת חנוני בעל חוב או פועל נוטל בלא שבועה וכן אם מת פועל או בעל חוב (או פועל ו)נוטל (בלא) חנוני מבעל הבית בלא שבועה שהרי אין בעל הבית מפסיד כלום שאינו משלם אלא תשלום א' בתרא. אם ת"ל דאיקני קנה ומכר פרש"י יש ללמוד מי שמת ולוה והניח מטלטלין כדי ספק אחד מהם בין שהיו לו מתחלה בין שקנאם לאחר שנתחייב לשניהם יחלוקו בשוה דתקנת גאונים דטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח וכן במטלטלי לא שייך דין קדימה ואפילו שייך הוא כאלו שניה' שוים מיום א' וא"כ מי שמת והיו עליו כתובת אשה וב"ח והניח מטלטלין ולא יכול לגבות לב"ח נותנין אפילו הוא מאוח' (ובגביית חוב כתבתיו בח"א ובדיני כתובה בח"א). מי שיש לו שום שררה על הצבו' הוא וזרעו כגון שלא יוכלו למכור שום דבר מבית הכנסת בלא רשותו ומת אין הבנים יכולין למכור אותה שררה לשום אדם כדאמר גבי כ"ה שבנו קודם אם ממלא מקומו ואם לאו ימנו אחר תחתיו כל שכן שאינו רשאי למוכרו לאדם אחר בלא רשות הקהל שלא השליטו הקהל על אותה מצוה אלא הוא וזרעו כך כתב רמ"ה בתשובה.
<h2>דף קעג.</h2>
אמר לבנו שט' בין שטרותיו פרוע ואיני יודע אי זהו פרוע כולן פרועין נמצא לאח' שש שנים גדול פרוע קטן אינו פרוע ורוצה לומר שש שנים כלומר על שני לוים וכן הדין אם היה לו שני שטרות על לוה אחד ואמר שאינו יודע של מי מהם פרוע קודם שהגדול פרו' כמו שכתבתי בגביית חוב בתרא. במקום שאחז"ל אין נפרע מן הערב ומת הלוה והניח יתומים קטני' יפרע מן הערב בתרא. ערב של אבי יתומים שפרע למלוה קודם שתבע ליתומים אינו נפרע מן היתומים שמא אמר צררי אתפסיה הלוה ואם חייב מודה כלומר שהודה לו בשעת מיתה או שמתוהו ומית בשמתיה לא חיישינן לצררי אם מת בתוך זמן פרעון השטר חוזר וגובה מן היתומין והיכא דכתב מלוה לערב התקבלתי והקנה לו השטר בכתיבה ובמסירה גובה מהיתומים וכל זה מיירי ביתומים. ערב דגוי כלו' שהמלוה גוי ופרעו הערב קודם שיודיע ליורשים אינם חייבים לשלם שמא אביהם נתן לערב כל החוב שהגוי תובע הערב תחלה ופרע זה הערב מדעתו קודם שיודיע ליתומין בעבור שפרעו אביהם אב' אם הודיעם שהגוי תובע אותו והרי הוא נותן חייבין לשלם אח' שיגדלו שמא ימצאו שהתפיס אביה' צררי לערב בתרא. במשכנתא אין מוציאין בדבר שהוא אבק רבית אפילו ליתומים קטנים כי אבק רבית אינה יוצאה בדיינין אפילו ליתומים קטני' מציעא. מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ועוד שעבוד דאוריתא ומכל מקום שיהיה בא' משלש' דרכים שהודה בשעת מיתה או נדוהו ומת בנדויו או לא הגיע זמן פרעון כשמת שאל"כ טועני' ליורש שמא פרעו אביו ואם קדמו יתומים ומכרו קרק' קי"ל דאין מלוה על פה טורפת מלקוחו'. וכתב הרשב"א והרמב"ן כי אינה גובה מן הדמים בתרא.
<h2>דף קעה.</h2>
טוענין ליתומים הדיינים ואם יש שם אפוטרופוס ממתין הדיין אם יטעון אותו תחלה האפוטרופוס כל דבר שיהיה אביהן יכול לטעון בדבר מצוי כגון בפקדון שמא החזיר או שמא לקח או משטה היה בך אע"ג דאין טוענין אותו לגבי יתומים אם לא יטעון הוא ליתומים טענינן זולתי ממה שאמר בשעת מיתה דאין אדם משטה בשעת מיתה אבל אם טען מפקיד סימן והביא עדים גם מהסימן שהעידו שבכלי זה סימן כזה שהוא טוען מפקיד ביד אביהן מוציאין בית דין הכלי להראות לעדים הסימן ומחזירין ואף על גב דאם היה אביהם קיים היה יכול לומר לקחתיו אחר כך מינך והיה נאמן מטעם מיגו דיכול לומ' החזרתיו לך כל זמן שלא ראהו עתה בידו אף על פי שיביא עדי' שהפקיד אצלו כי בעינן עדים כאשר כתבתי בחזקת טלטלי עם כל זה ליתומים לא טענינן בפקדון שמא בפקדון לקחה שהוא דבר שאינו מצוי ואין טוענין ליתומי' בדבר שאינו מצוי אם כן הוה ליה כעדים וראה ומוציאין כמו שכתבתי ואם הן יודעין שבא ליד אביהן בתור' פקדון אינן נפטרין בטענת שמא חזר ולקחה דאינהו הוה כעדים וראה. קמא בתרא סנהדרין מציעא כתובות גטין. מי שהוציא שטר על היתומים או שבא ליפרע שלא בפני לוה ואינו מקויי' יש מי שכתב שלא נטעון בעבורם מזוייף הוא כי הוא מילתא דלא שכיחא ולא טענינן להו ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו. והתוספו' כתבו כי טענינן להו מזוייף הוא עד שיקיימנו וכן בא ליפרע שלא בפני לוה וכן עיקר.
